עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ נ' דמרי ואח'

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

1. לפניי תביעה לפינוי וסילוק יד אשר הוגשה על ידי עמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (להלן: "התובעת") כנגד יוסף, אריה, מיכל, עופר ועינב דמרי (להלן: "הנתבעים 1,2,3,4,5" בהתאמה). וכן תביעה לתשלום דמי שכירות ראויים בסך 2,363 ₪ כנגד הנתבע 1 ותביעה בסך של 2,434.47 ₪ כנגד הנתבעים 2-3, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

2. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת בתוקף סמכויותיה השכירה לגב' מרים דמרי ז"ל (להלן: "המנוחה") מבנה הנמצא על קרקע ברחוב יהודה הלוי 48 בראש העין, הידוע גם כגוש 4274 חלקה 101, תת חלקה 2 (להלן: "הנכס" או "הדירה") וזאת בהתאם לחוזה השכירות מיום 31.12.1951- נספח א' לכתב התביעה.

3. המנוחה נפטרה ביום 26.8.2008 ולטענת התובעת, הנתבעים, בניה וכלותיה של המנוחה, מחזיקים בנכס ללא רשות ובניגוד לדין. עוד טענה התובעת כי ללא רשותה, הנתבעים ו/או המנוחה בנו בנכס ו/או בחצר הנכס מבנים בלתי חוקיים, בהם הם או חלקם מתגוררים. לטענתה, הבניה הבלתי חוקית מהווה הפרה בוטה של חוזה השכירות שנחתם בין המנוחה לתובעת ומשכך אף באם עמדה לנתבעים כל זכות בנכס, הרי שהיא בטלה. יודגש כי התובעת ציינה בכתב התביעה כי מוכחש קיום כל זכות לנתבעים בנכס.

4. לאור האמור, טוענת התובעת כי הנתבעים אינם בעלי זכות בנכס ובהעדר זכות חוקית- מן הדין הוא להורות על פינויים, כך שיוחזר לתובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ וכן להורות לנתבעים 1-3 על תשלום דמי השכירות הראויים בגין השימוש בנכס ( יצוין כי לטענת התובעת, הנתבעים 4-5 שילמו דמי שימוש בעבור הנכס).

5. מנגד, טענו הנתבעים בכתב הגנתם כי הם מחזיק בנכס כדין וזכאים להמשיך ולהתגורר בו.

לשיטת הנתבעים, המנוחה התגוררה בנכס משנת 1951, בהתאם לחוזה השכירות המוגן ומשכך הוקנתה למנוחה זכותה כ"דייר מוגן" בדירה.

לטענתם, הנתבעים 1,2,4, בניה של המנוחה, הם התגוררו עימה בנכס מיום היוולדם, כשאליהם מצטרפות הנתבעות 3 ו-5 מיום נישואיהן לנתבעים 2 ו-4 בהתאמה.

6. לעניין החצר, טענו הנתבעים כי החצר הינה חלק בלתי נפרד מחוזה השכירות שנחתם עם המנוחה בשנת 1951 ואף שימשה אותם למגורים מיום חתימת החוזה ולפיכך יש להכיר בה כחלק מן הנכס.

7. לאור האמור, טענו הנתבעים כי קיימת להם הזכות להחזיק בנכס הן מכוח היותם "דיירים מוגנים" בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") והן נוכח היותם "דיירים ממשיכים" בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר").

8. לעניין תוספות הבנייה טוענים הנתבעים כי לא בוצעה כל פנייה מטעם התובעת לנתבעים לפינוי תוספות הבנייה בנכס. ביתר שאת טוענים הנתבעים כי בשנות ה- 90 פנתה התובעת למנוחה בדרישה לתוספת דמי שכירות בגין אותן תוספות בנייה והאחרונה אכן שילמה את דמי השכירות הגבוהים בגין אותן התוספות.

9. באשר לדמי השכירות הראויים טוענים הנתבעים כי על התובעת לגבות מהנתבעים, אשר באים בנעלי המנוחה, את שכר הדירה כפי ששולם בחייה של המנוחה, קרי תשלום אחד בעבור הנכס כולו ולחילופין יש לראות בתשלומים ובעלות תוספות הבנייה כדמי מפתח אשר שולמו על ידי הנתבעים לתובעת, על כל הזכויות המוקנות בדין לנתבעים ואף להוסיף עליהן.

10. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, שמעתי וקראתי את סיכומי הצדדים, ועיינתי בפסיקה הרלוונטית , הגעתי למסקנה כי דין התביעה לפינוי וסילוק יד להתקבל בחלקה;

יש לדחות התביעה כנגד הנתבע 1 ולקבל את תביעת הפינוי כנגד הנתבעים 2-5.

אשר לתביעה לתשלום דמי שימוש ראויים, סבורה אני כי יש לדחותה.

כפי שיפורט להלן:

א. תאור הנכס

11.בהתאם לחוו"ד השמאי מטעם התובעת, הנכס מהווה בית מגורים צמוד קרקע ותיק. על החלקה בנויים מספר מבנים נוספים, אשר נבנו ללא היתר והמשמשים בין היתר למגורים.

12.הנכס ששטחו הינו 52 מ"ר, בנוי כמפלס אחד וכולל חדר מגורים, מטבח 1.5 חדרים וחדר רחצה עם שירותים. אין נתונים באשר לשטחם של המבנים הנוספים אשר נבנו בחצר ללא היתר.